<h1>סמ"ק מצוריך סימן ר"נ</h1>
<h2>דף קטו:</h2>
הניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכר הראוי להא) ואם אמר אני מציל את שלך ואתה נותן דמי שלי או התנה בפני בית דין נותן את שלו וכן כל מה שיתנה בפני בית דין אך אם לא הציל פי' שירד להציל ולא הציל אין לו אלא דמי טרחו בלבד אך אם עלה החמור שלו מאליו ולא נתעסק הרי זה לא הפסיד שכרוב) וחזקה שנתיאש זה המציל מחמורו ואם זכה בו אחר זכהג) וכן מכל דבר שאדם מפסיד עבור חבירו צריך להתנות ואם התנה לתת לו יותר מכדי הפסדו אין לו אלא שכרו אך בדבר של רפואה או השבעת שדים רגילות הוא שאדם נותן דמים מרובים וחייב לתת לו מה שהתנה וכן הורה ר"י (ב"מ דף כ"ז ד"ה כיס)ד). שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה אם אינם יכולים להציל ועמד אחד מהם והציל אע"פ שלא אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ואם יכולים להציל אע"פ שאמר לעצמי אני מציל הציל לאמצע היו יכולין להציל על ידי הדחק כל המציל הציל לאמצע אלא אם כן פירש לעצמי אני מציל שכיון ששמעו אותו שאמר לעצמי אני מציל היה להם לדחוק את עצמן להציל וכיון שישבו לא הצילו הרי זה נתיאשו מן הכל. היו שניהם שותפין והציל אחד הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הרי זה מחלק עם חבירו והציל לעצמו וכן השוכר פועל להציל כל מה שיכול להציל הפועל הרי הוא למשכיר ואם אמר לעצמי אני מציל הרי זה חוזר מן השכירות וכל מה שיכול להציל אחר כן הרי הוא לעצמו, ותניא בתוספתא (עיין בהרא"ש פרק בתרא דב"ק סי' כ"ה) מחלו להן מוכסין מחלו לאמצע ואם אמר משום פלוני מחלנו כל מה שמחלו מחלו לו. (ב"ק קט"ז) שיירה שחנתה במדבר ועמדו גוים לטרפה ופסקו עם גוים ממון מחשבין לפי הממוןה) ואין מחשבין לפי נפשות ואם שכרו תיור לפניהם להודיע להם הדרך מחשבין שכרן לפי ממונם ולפי נפשות שטעות הדרך במדבר הוי סכנת נפשות ולא ישנו ממנהג החמרים פירש רש"י שאם נהגו לתייר לפי ממון ולגייס לפי נפשות עושין כן ורשאין החמרים להתנות ביניהם שכל מי שתאבד חמורו מפני השיירה מעמידין לו חמור אחר ואם פשע בו ואבדו אין חייבין להעמיד לו ורשאין הספנין להתנות ביניהם שכל מי שמתאבד ספינתו מעמידין לו ספינה אחרת ואם פשע בה ואבדה או שפירש למקום שאין ספינות הולכות שם באותו זמן אין חייבין להעמיד לו ספינהו) וספינה שהיתה הולכת בים ועמד עליה נחשול שבים לטובעה ונמנו להקל ממשאם מחשבין לפי משויז) ואין מחשבין לפי ממון ואל ישנו ממנהג הספניםח)0ט). א) כיצד שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו שוה מנה ושל חבירו מאתים, עכ"ל ס"ג. ב) וזכה במה שהתנה עמו, עכ"ל ספר המצות הגדול. ג) בעא מיניה רב כהנא מרב ירד להציל ושלו עלה מאליו מהו אמר ליה מן שמיא הוא דרחמיהו עליה כי הא דרב פפא הוה אזיל בההיא שיירתא לוינהו אריה כל אורתא הוה שדו ליה חמרא דחד מינייהו אורתא דמטי דגבי רב ספרא שדיה חמריה לא אתא אריה קם רב ספרא למחר זכה ביה בחמריה אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא למה ליה לרב ספרא דקדים וזכה ביה בחמריה פשיטא כי אפקריה אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכו"ע לא אפקריה אמר לה לרוחא בעלמא הוא דעבד הכא נמי מן שמיא רחימו עליה וקנה את שלו וחבירו ישלם לו את דמי שלו דנהי דאפקריה אדעתא דמיא או דאונס אחר אדעתא דכו"ע לא אפקריה, עכ"ל רב אלפס (ב"ק סי' רט"ז). ד) וכן אומר בפרק אילו מציאות (ב"מ ל"א) שאם היה עוסק במלאכה ובטל ממלאכתו ששוה דינר והחזיר אבידה שוה מנה לא יאמר תן לי מה שהפסדתי אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שיבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה אם התנה בפני הבעלים או בפני בית דין שיטול מה שהפסיד והרשהו הרי זה נוטל וכן אומר בפרק הגוזל בתרא זה בא בחביתו של יין וזה בא בחבית של דבש ונסדקה של דבש וקודם שישפך הדבש שפך זה יינו והציל את הדבש לתוך חבית של יין שלו אין לו אלא שכרו הראוי לו ואין הלכה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שאומר שהוא תנאי בית דין שנוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו ואם אמר לו לשפוך את היין להציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה בבית דין הרי זה חייב ליתן לו ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקר וכל המציל לעצמו יציל, היה זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים ריקנים ונסדקה כד של דבש ואמר לו בעל הקנקנים איני מציל לך דבש בקנקני עד שתתן לי חציו או שלישו או כך וכך דינר וקיבל עליו בעל הדבש ואמר ליה הן הרי זה שיחק בו ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו שהרי לא הפסידו כלום, וכן מי שברח מבית האסורין והיה מעבורת לפניו ואמר העביריני ואני נותן לך דינר אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם היה צייד ואמר בטל [מצידתך] והעביריני נותן לו מה שהתנה לו וכן כל כיוצא בו. — הגה"ה, כיון דאפסדיה ממלאכתו צריך ליתן לו תנאו משלם, אבל אם אינו עושה מלאכה ואדם זה רחוק ואינו יכול לטרוח ולבקש פועלים שיעשו לו מה שיבקש ואם יטריח ימצא הדבר והתנה לזה יותר משכרו אז יכול לומר משטה אני בך, לשון התוספות, ע"כ. — הגה"ה, מעשה באחד שנגנב ממונו ונדר ק' דינרים לאחד שיעשה השבעת שדים שידע מי גנבם ולא רצה בעל הממון לפרוע לו הק' דינר וחייבו ר"י לשלם וכן כל כיוצא בזה. אדם שהשכיר את חבירו בה' דינרים או יותר לבר לדבר עבורו או לדבר אחר ועשה הדבר אע"פ שלא עשה קניין חייב לשלם לו מה שנדר לו ליתן, עכ"ל סמ"ג. ה) [פי' עשיר לפי עשרו ועני לפי עניו]. ו) ראובן שטבעה ספינתו ושללו גוים את הספינה ומכרו את השלל לשמעון וראובן תובע אבדתי שבאה לידך השיבה לי דין הוא שלא להשיב כדאמרינן מניין לאבידה ששטפה נהר כו' אבל אם בקש ראובן חרם על כל מי שבאה אבדתו בידו שיחזירנה לו חייב להחזירה מפני תקנת קהל שתקנה זו תקנה הוא לו וניחה לו שאם יארע לו כך שיחזירו לו כדאמרינן ניחה ליה לאניש דליהדר בסימנין דאי מתבד מיניה מהדרינן ליה, עכ"ל רבי אבן הראשה. ז) פי' צריך שיתן כל אחד משקל שוה בשוה אפילו זהב נגד ברזל, עכ"ל. ח) פי' אם מנהג הספנים לעשות לפי ממון יעשו ועיקרי הלכות אילו בפרק הגוזל בתרא, עכ"ל ספר המצות הגדול. ט) אם נפלה דליקה בעיר ובעלים אינם יכולין להציל ואדם אחד זירז עצמו והציל הציל לעצמו וכן בספינה המטרפת וכן בשיירא של בני אדם שקמו וגזלו להם ובא אחד והציל מידם מה שהציל הרי הוא שלו וכן הדין ביהודי שתפסו שר שלו והניח מעות בביתו והוא לא יכול להצילו לא הוא ולא שלוחו ולא אנשי ביתו ובא אחד והציל הרי הוא שלו דהלכה כר' שמעון בן אלעזר דאמר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר והמוצא מעות במקום שרבים מצויין שם הרי הן שלו ומיירי דווקא כשהבעלים יודעים העניין ואז הם מתיאשים אבל אם אינם לשם הוי יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש וכן פירש בפרק הגוזל (ב"ק קט"ז), עכ"ל עץ חיים. [המוצא מציאה בזמן הזה בעיר שרובה גוים אפילו ברור לו שהוא לחבירו אין לו להשיב לו אם ירצה דודאי נתיאשו כיון דרוב העיר לגוים ואפילו הוא מחזר אחריה דהוי כמו שצוח על ספינתו שאבדה שטבעה ים, עכ"ל הרב רבי' שלמה מכרך לנדון].
